חמ"ל משפחות מילואים, כפר גנים, פתח תקווה

חמ״ל משפחות המילואים בכפר גנים נולד מתוך מציאות חדשה שנחתה על השכונה ביום אחד. אחרי ה־7.10, כשאלפי תושבים מפתח תקווה נקראו למילואים, התברר עד כמה היומיום של המשפחות בעורף, שיקיריהן גויסו, נעשה מורכב ושוחק. סמדר סעצ'י, תושבת השכונה וגם מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית קהילתית בעירייה, פעלה כאן לא מתוך תפקידה הרשמי אלא מתוך המקום הכי אישי – כחלק מהקהילה. סמדר התחברה לקבוצת הוואטסאפ הקהילתית שכבר היתה קיימת ומשם, באופן טבעי, היא החלה לרכז את ההתארגנות: בנוסף לקבוצת "המגוייסות" לנשים שבני זוגן במילואים היא פתחה קבוצה בשם "מתנדבות ברזל" לנשים שרוצות לסייע. "היה לי ברור שאנחנו צריכות להיות שם אחת בשביל השנייה, פשוט כשכנות," היא אומרת.

היוזמה התחילה בצעד האנושי ביותר: שיחות טלפון. סמדר ובעלה אייל מיפו מי יצא למילואים, בדקו מה קורה בבית, האם יש רשת תמיכה ומה חסר. במקביל נפתח טופס רישום שהופץ בין המשפחות והוגדרה רשימת צרכים – עזרה עם ילדים, נוכחות בבית, בישולים, או "סתם מישהו שיקפוץ לעשר דקות כשאין אוויר". בעלה גייס בני נוער מתנועת "עזרא", סמדר ריכזה נשים בוגרות לבישולים, ויחד נבנה מערך תמיכה שהלך וגדל. במהלך תקופת המלחמה נולדו המון רגעים קהילתיים מרגשים: מפגשי גינה קבועים לילדי המילואים, סדנת "עוגת בנטו" שיזמה תושבת שבעלה משרת במילואים ומתנדבות קבועות שליוו משפחות לאורך חודשים.

ההתנהלות הפכה ברורה ופשוטה: אחת לשבוע סמדר שואלת בקבוצת "המגוייסות" מי זקוקה לעזרה. כשמגיעות הבקשות, היא מסירה פרטים מזהים ושולחת את הבקשות לקבוצת המתנדבות, ואז – בפרטי – מחברת בין מי שמבקשת לבין מי שיכולה לעזור. חלק מהבקשות נוגעות לרגעים יומיומיים אך טעונים: "אני לא מרגישה טוב, חייבת להתפנות למוקד – מי יכולה להיות עם הבנות שלי?", או "יש לי ג'וק בבית ואני מפחדת". לעיתים זו עזרה מעשית כמו הורדת כלב או הכנת אוכל, ולעיתים זו פשוט נוכחות ש"מאפשרת לנשום". בחלק מהמקרים יש מתנדבות שהחלו לבשל על בסיס קבוע לאותה משפחה. (הכנת אוכל פעם בשבוע למשפחות המגויסות היא נדבך מרכזי בקבוצה).

האתגר המרכזי לאורך הדרך היה גיוס בני נוער ושמירה על התמדה, במיוחד כאשר ניסו לחזור לשגרה. בנוסף, למשפחות רבות גם היה קשה לבקש עזרה, והדרך לבניית אמון הייתה ארוכה ועדינה. ובכל זאת, בכל פעם שנוצר קשר מוצלח – גם אם מדובר במעשה קטן – זה הפך לרגע משמעותי ומרגש.

היום, הרבה אחרי שגל החירום הראשוני שכך, הקבוצות עדיין פעילות. הנשים מקיימות קשרים חדשים, המבשלות ממשיכות לפעול והמתנדבות נענות לקריאות גם בסבבי מילואים חדשים. בתוך השגרה שנבנתה, נוצרה תחושת שייכות שלא הייתה קיימת קודם: שתי נשים שגילו שהבעלים שלהן משרתים באותה יחידה, שכנה שמצאה מי שילווה אותה למוקד ונשים שהפכו מחברות בקבוצה – לקהילה. מה שהחל כתגובה מהירה הפך לבית של ממש.